ב-7 באוקטובר 2023 השתנתה המציאות הישראלית מקצה לקצה. מאות אלפי אזרחים מצאו את עצמם מחפשים דרכים לפעול, לתרום, להיות חלק ממשהו גדול מהם. חלקם גויסו לשירות מילואים, אחרים פנו לערוצים אזרחיים. בתוך הכאוס הזה צמח דור חדש של מתנדבים שלא הסתפקו במילה טובה אלא יצאו לשטח, הקימו יוזמות, ונתנו מענה לאוכלוסיות שנשכחו בשוליים. הם לא חיכו להוראות מלמעלה. הם פשוט עשו.
הסיפורים שלהם מספרים על חזית אזרחית שפועלת במקביל לחזית הצבאית, על אנשים שמחלקים ארוחות, מקימים קהילות, ודואגים לניצולי שואה וקשישים שנותרו לבד. ארבעה מהם מייצגים את הגל הזה בצורה ברורה.
ארז קרלנשטיין: שלושים שנה של ארוחות חמות
הרב ארז קרלנשטיין הקים את עמותת "לחיות בכבוד" כבר בשנת 1993, הרבה לפני ש-7 באוקטובר הפך את ההתנדבות לטרנד. טייס מסוקים לשעבר ואב ל-17 ילדים, קרלנשטיין עובד כמנכ"ל העמותה בהתנדבות מלאה. מדי יום, העמותה מחלקת למעלה מ-3,000 ארוחות חמות לניצולי שואה וקשישים נזקקים ב-20 ערים ברחבי הארץ.
"כשהמלחמה פרצה, ידענו שצריך להגביר פעילות", אמר קרלנשטיין בראיון קודם. מטבח העמותה בראשון לציון, שפועל תחת כשרות רבנות ירושלים מהדרין, הפך למוקד פעילות מוגברת. בשיתוף עם לקט ישראל, העמותה מפעילה שלושה מוקדי מזון נוספים בכרמיאל, ראשון לציון ואופקים. מעבר לארוחות, העמותה מפעילה את פרויקט "הבית החם" לקשישים בבאר שבע וברחובות, ואת "הקליק השלישי" שבו ניצולות שואה סורגות ויוצרות יחד.
נועם זלוף: קהילת 1,500 מתנדבים שנולדה מהלב
נועם זלוף הקים את קהילת "משאירים חותם" עם חזון פשוט: לרתום אנשים רגילים לעשייה חברתית. תוך זמן קצר, הקהילה גדלה ליותר מ-1,500 מתנדבים פעילים שמגיעים למטבחי עמותת לחיות בכבוד ומסייעים בהכנה ובחלוקה של ארוחות חמות.
"לא הייתי צריך לשכנע אנשים", סיפר זלוף. "אחרי 7 באוקטובר, אנשים חיפשו מקום לתרום. הם רק היו צריכים כתובת." המודל שזלוף בנה מוכיח שקהילות התנדבות יכולות לפעול ביעילות גם בלי תקציבים גדולים, רק בכוח של רצון טוב ומנהיגות מקומית. המתנדבים בקהילה שלו מגיעים מכל הגילים ומכל המגזרים, וחלקם אף הפכו את ההתנדבות לחלק קבוע מהשגרה השבועית שלהם.
אורי פאר: מילואימניק שהפך לפעיל חברתי
כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר 2023, אורי פאר לא גויס בצו 8. בן 35, לוחם מילואים פעיל, הוא מצא את עצמו בבית בזמן שחבריו נקראו לשירות. במקום לשבת בחיבוק ידיים, הוא יצא לשטח. תוך ימים ספורים הוא הגיע למטבחי עמותת "לחיות בכבוד" והתחיל לחלק ארוחות חמות לקשישים וניצולי שואה.
מה שהתחיל כפעולה של יום אחד הפך למשימת חיים. פאר הקים קהילת מתנדבים שמטרתה להבטיח ש-300 קשישים יקבלו ארוחות חמות בכל שבוע. הוא ניהל את הקהילה דרך קבוצת ווטסאפ, תיאם משמרות, ודאג שכל מנה תגיע ליעדה. פעילות עוצמה לחייל שהוא מוביל מחברת בין תמיכה בלוחמים לבין דאגה לאוכלוסיות מוחלשות.
המוטיבציה של פאר אישית ועמוקה. סבו נרצח בבור ירי במהלך השואה, וסבתו היא ניצולת שואה. "אני רואה את הניצולים ומבין שזה יכול היה להיות סבתא שלי", הוא אמר בפודקאסט שפורסם לאחרונה. "אי אפשר לעצום עיניים."
דוד ספיר: הכפולה של ההתנדבות
דוד ספיר, בן 40 ומעלה, הוא דוגמה למתנדב שלא מכיר גבולות. ספיר פעיל הן בעמותת "לחיות בכבוד" והן באיחוד הצלה, ארגון החירום הגדול בישראל. השילוב בין שני עולמות ההתנדבות הללו הוא לא מובן מאליו, אבל ספיר מוצא בו את המשמעות שלו.
"בהצלה אתה מציל חיים ברגע של משבר", הוא מסביר. "בלחיות בכבוד אתה מציל חיים כל יום, בשקט. שני הדברים חשובים באותה מידה." ספיר מייצג שכבה של מתנדבים ותיקים שפועלים מתחת לרדאר: הם לא מפורסמים, לא מופיעים בכותרות, אבל הם עמוד השדרה של הפעילות השוטפת. מדי שבוע הוא מגיע למוקדי החלוקה, עוזר בארגון המשלוחים, ודואג שכל ארוחה תגיע לכתובת הנכונה.
מבט קדימה: החזית שלא נגמרת
ארז קרלנשטיין, נועם זלוף, אורי פאר ודוד ספיר מייצגים פנים שונות של אותה תופעה: ישראלים שמבינים שהחזית האזרחית היא לא פחות חשובה מהחזית הצבאית. כל אחד מהם הגיע לעשייה מכיוון אחר, עם סיפור אישי שונה, אבל כולם נפגשים באותה נקודה: מטבח, ארוחה חמה, קשיש שמחכה ליד הדלת.
הנתונים ברורים: בישראל חיים כיום כ-120,000 ניצולי שואה, חלק ניכר מהם מתחת לקו העוני. עמותת לחיות בכבוד עם 142 עובדים ולמעלה מ-300 מתנדבים מספקת מענה יומיומי, אבל הצורך עדיין עולה על ההיצע. האתגר הגדול הוא לשמר את גל ההתנדבות הזה גם כשהכותרות ירדו מהעמודים הראשונים.
"המלחמה הביאה אנשים לשטח", מסכם קרלנשטיין. "עכשיו השאלה היא מי יישאר גם אחריה." אם לשפוט לפי המחווה של משפחות הלוחמים שהגיעו להתנדב במטבחי העמותה, ולפי הפעילות המתמשכת של מתנדבים כמו פאר וספיר, התשובה מעודדת. אנשים שמתחילים להתנדב מתוך משבר לא תמיד עוצרים כשהמשבר נגמר. לפעמים, דווקא אז, הם מעמיקים.
